כיצד משפרים צוות

כיצד משפרים צוות? על ידי משחקים, תחרויות ומשימות!

השראה: מדוע אנחנו משחקים ואיך זה משנה את המוח שלנו

מחקרים רבים מוכיחים כי קיים מתאם גבוה בין התנהגות שגרתית בחיי היום יום לבין התנהגויות במשחקים ומשימות קבוצתיות! לכל קבוצה סט התנהגויות מיוחד לה , למשתתפי הצוות מקום בקבוצה – מנהיג כריזמטי, ליצן הצוות, היצירתי, הספורטאי, האוטסיידר וזה שתמיד אוהב להיות במרכז העניינים. אם נדע במה הנשיא שיחק בילדותו, נבין איזה מנהיג הוא יהיה. אם נמנע מחולדות להשתעשע, הן ימותו. ואם לא נתקוטט מספיק, המוח שלנו לא יתפתח. ד"ר סטיוארט בראון מתריע: המשחקים החדשים, השמרניים, העדינים והממותגים, מסרסים אותנו  -בחברת על חבלים ממודיעין פיתחו סט תרגילים ייחודי המאפשר למשתתפים חזרה לטבע, פעילויות מגרות מחשבה מקורית, יצירתיות, פעילויות פיסיות כגון: סנפלינג, טיפוס הרים, אומגות מאתגרות, גשרי חבלים, פעילויות התורמות לגיבוש צוות, לצד סדנאות בפיתוח הפוטנציאל האישי כגון ניהול משאבים גיבוש ואתגרים:

כלכליסט בסלולר ניוזלטר ספריית כלכליסט

לסטיוארט בראון יש שם של דמות מצוירת, משרד על צמרת של עץ והתמחות במשחקי ילדים. התמונה המתקתקה הזו מקבלת טוויסט טים־ברטוני כשמתברר שהיא תוצאה של רצח סדרתי. עד לפני 25 שנה היה ד"ר בראון, תושב קליפורניה, פסיכיאטר מן השורה, שהתמחה באבחון, טיפול ומחקר של רוצחים סדרתיים. תובנה אחת שנבטה בו באותן שנים הולידה שינוי אדיר בחייו: בראון הבחין במכנה משותף מפתיע – לכל הרוצחים שבהם טיפל היו תבניות משחק מעוותות. הם היו ילדים שלא הורשו לשחק, או שהוריהם התערבו, הכתיבו והגבילו את המשחקים שלהם. הממצאים האלה חורגים מתחום הקרימינולוגיה ומן השוליים האכזריים של העולם; החברה האנושית, הבין בראון כבר אז, מאבדת את תבניות המשחק המוכרות שלה. וכשהקשר בין משחקי הילדות להפרעות הבגרות כל כך ברור, חייבים לבדוק מה קורה לכל בני האדם כשעולם המשחקים משתנה. בראון לקח על עצמו את המשימה, היה לחוקר מוביל בתחום – והקים את המכון הלאומי למשחק.

את המסע בעולם המקצועי שלו מתחיל בראון ב"צא לדרך" בסיסי. יש 500 הגדרות שונות למשחק, ובגיל 72 בראון מכיר את רובן. "באופן פשטני", הוא אומר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, "משחק הוא משהו שנעשה באופן רצוני; ניתן להפרעה; גורם הנאה; כשהוא מבוצע כהלכה הוא משחרר את המשתתף בו מהעריצות של הזמן; נראה חסר מטרה, אבל ההטבות שיש בו ברורות למתבונן ולמשתתף כאחד; והתוצאה שלו היא בעלת חשיבות משנית ביחס להשתתפות במשחק עצמו".

במילים אחרות, לא חשוב הניצחון, העיקר ההשתתפות. "כן", מודה בראון, "אבל מה שקרה לאִמרה הזו משקף את הצורה שבה המשחק השתנה בעשורים האחרונים. התרבות האמריקאית, למשל, מקדשת את המטרה – הניצחון, במקרה הזה – ועל הדרך היא נהייתה תרבות של מפסידים ומנצחים. המשחק עצמו נהפך לסיסמה למכירת נעליים, למשני בחשיבותו. זה מחלחל עמוק לתרבות שלנו: ילדים במערב משחקים כיום במסגרות מאורגנות. במקום שהורים יאפשרו להם לשחק, הם רושמים אותם לחוגים: לכדורגל, לפסנתר. זו בניית רזומה, זה לא משחק. וזה משנה את חוקי המשחק".

לא שיחקת בידיים? לא תתקבל לעבודה

תחילה השתנו החוקים עבור המבוגרים. ב־1560 פיטר ברויגל האב עוד צייר מבוגרים משתעשעים ב"משחקי ילדים", אבל במאה ה־17 נדחקה האינפנטיליות משולחת הרסן מפני החומרה האינטלקטואלית המעודנת שהנחילה האריסטוקרטיה האירופית לנתיניה. "אם ברויגל האב היה מצייר את כיכר העיר היום, היא הייתה ריקה, למעט ילד שנושא עמו נינטנדו בדרך לבית של ילד אחר, ומחלונות הבתים היה בוקע אור כחלחל ומרצד", אומר בראון. "מה שברויגל ניסה להנציח זה את חיי הכפר של אז, על השעשועים שלהם, שכללו גם מבוגרים משתטים. סוגי המשחק למיניהם כמעט לא השתנו מאז, אבל האופן שבו אנו משחקים אותם השתנה – הבובות נהיו ממותגות ומפעילות פחות את הדמיון, משחקי העצמים של פעם (חישוקים, כדורים, קוביות) והמשחקים הפיזיים נהפכו לווירטואליים".

ומה קרה למבוגרים? למה הם הפסיקו לשחק?

"הם לא הפסיקו לשחק לגמרי, הם בעיקר החליפו משחקים במשחקי כוח ופיתוי והחליטו לבצע הפרדה חמורה בין עבודה למשחק. גדלנו בתרבות שחושבת שאלו עולמות נפרדים, שלא לומר מנוגדים. אלא שכיום התפיסות הללו משתנות – דפוסי משחק משולבים במקומות עבודה בשל הערך המוסף שלהם, ובמקביל יש אנשים שרואים במקומות העבודה שלהם 'זמן ארגז חול' לגדולים, שבו הם יכולים להיות יצירתיים ומאושרים".

אחד הביטויים המובהקים של העניין הוא שילוב משחקים ממשיים במקומות העבודה. התופעה רווחה בימי טרום המשבר בעיקר בחברות היי טק ובמשרדי פרסום, שפיזרו במשרד שולחנות פינג פונג ומכונות פינבול והוציאו את העובדים לימי כיף אתגריים, כולל השתובבות ביער וטיפוס על חבלים. המטרה ברורה – הגברת היצירתיות ועבודת הצוות. אבל לא בטוח שפאק־מן הוא הדרך הטובה ביותר להשיג זאת. משחק עם עצמים, למשל, עדיף בהרבה: הוא מפעיל את היד, שמגרה את המוח, שמחזק את הקשר ליד. הספר שפרסם בראון השנה, "Play", גדוש מחקרים שמוכיחים את יתרונות המשחק אצל ילדים, מבוגרים ואפילו חיות, ולפיכך מתהדר בכותרת המשנה "איך המשחק מעצב את המוח, פותח את הדמיון וממריץ את הנשמה". הנה מחקר לדוגמה, על משחק עם עצמים: "ב־JPL (מעבדת מחקר של הממשל ונאס"א) מצאו שמבוגרים שבילדותם לא הרבו לשחק באמצעות הידיים מתקשים לפתור בעיות מכניות באופן יצירתי, בהשוואה לילדים ששיחקו בידיים", מספר בראון. "המחקר משמש כיום את נאס"א ובואינג ככלל אצבע: לא שיחקת בידיים או עבדת איתן כשהיית ילד – אין ג'וב!".

אם כך, אנחנו צריכים לבדוק גם את היסטוריית המשחק של המנהיגים שלנו?

"הלוואי שיכולנו לעשות את זה, ושזה יהיה מידע גלוי, בדיוק כמו מצבם הבריאותי של מועמדים לנשיאות. אני חולם על היום שבו בבית המחוקקים, במקום להתקוטט, יאמצו כמה התנהגויות משחקיות. אני בטוח שהם היו יכולים לפתור כך כמה בעיות רציניות. המחקרים שיש לנו בנושא – שבוצעו בעיקר על חולדות מעבדה – מלמדים שמנגנון הישרדותי והיכולת לפתור בעיות באופן יצירתי קשורים קשר הדוק למשחק.

"הדחף לשחק הוא עצום: המקור שלו הוא בגזע המוח, שבו נעורים הדחפים הבסיסיים שלנו, ובהם חלימה והישרדות. מצד שני, משחק הוא הדחף הראשון שנפגע בזמן של חרדה, איום גופני, רעב או מחלה. ובכל זאת, משחק הוא משהו שמתקיים גם בתנאים הקיצוניים ביותר של זוועה – במחנות ההשמדה. המחקרים שיש לנו מראים כי חולדות שנמנעה מהן היכולת לשחק סובלות מתפקוד לקוי בתחומים שונים, בין השאר סקס והישרדות. זכרי החולדה התקשו, למשל, להחליט מאיזה צד לטפס על הנקבה. כשחתול הופיע הן אמנם התחבאו כמו כל השאר, אבל כשהאיום חלף הן שכחו לצאת ומתו במקום מחבואן. כך שכן, בהחלט הייתי רוצה לדעת אם הנשיא שלי, כילד, שיחק באופן בריא; יש לזה השלכות ברורות על היכולת שלו לפתור קונפליקטים וכמובן לשרוד".

האם נמצאה תרופה להפרעת הקשב?

הדוגמה של החולדות המתות במחבוא היא הוכחה קיצונית ומפתיעה לקשר בין משחק לחיים. לא חייבים להרחיק לשם – יש למשחקים אין ספור השלכות יותר מובנות מאליהם. ילדים שמשחקים משחקים חברתיים, פיזיים, מחוספסים, כמו גם ילדים שמרבים במשחקי דמיון (עם בובות ועצמים אחרים) הם ילדים שלומדים היטב – בראש, בגוף ובידיים – איך להחליף תפקידים, לאלתר, לשקוע בחוויה, לשכוח הכל, לשרטט גבולות, להמציא כללים, להפנים אותם וגם לחרוג מהם. "קליידוסקופ התנהגותי", קרא למשחקים פרופ' מארק בקוף מאוניברסיטת קולוראדו.

ואולם עוד לפני הנפלאות ההתנהגותיות שמעורר המשחק, מתחת לכל היתרונות החברתיים שלו, נמצאת הביולוגיה. מחקרים שונים בתחום הראו כי אפילו צורות בסיסיות של משחק גורמות לפעילות מוגברת כמעט בכל חלקי המוח, שנחווית כעונג צרוף. ממצא אחר העיד על התאמה גבוהה בין הפעילות באונות הימניות של כל השחקנים – שיתוף הפעולה שלהם יוצר הרמוניה בין המוחות שלהם. מדענים בגישה אבולוציונית מגייסים את הממצאים האלה כדי לטעון שהמשחק הוא פשוט אימון לחיים, אבל חוקרים אחרים כבר שולפים הוכחות סותרות. מדענים סקוטים, למשל, בדקו את יכולת הציד של חתולים שהרבו לשחק בהיותם גורים לבין חתולים שגדלו בלי לשחק; לשתי הקבוצות היו כישורי ציד זהים.

בראון מבהיר שהוויכוח אינו פשטני כל כך. "התיאוריה העכשווית לגבי מטרת המשחק היא יותר מורכבת, ועוסקת בהשפעה שלו על התפתחות תקינה של המוח. הזואולוג ג'ון באיירס מצא קשר בין עקומת המשחק לעקומת התפתחות הצרבלום במוח. האזור הזה, שאחראי על התמצאות במרחב ועל קואורדינציה, מתפתח באופן אופטימאלי רק בתנאים שבהם מופעל כל המנעד של תנועות משחק. חוקר אחר, סרג'יו פליס, הוכיח את הקשר בין משחק, בעיקר פיזי ומחוספס, להתפתחות תקינה של הקורטקס הפרונטאלי, שכפי הנראה אחראי על היכולת החברתית. ישנם מחקרים רבים נוספים שקושרים בין משחק להתפתחות תקינה של חלקים ותפקודים שונים במוח".

לגישה הזו יש כבר ממצאים ספציפיים מאוד, למשל בכל הנוגע להפרעת קשב וריכוז (ADHD). הביקורת הגוברת הנוגעת להפרעה הזאת היא שהילדים של היום אינם סובלים ממנה יותר מבעבר, הם פשוט סובלים מאבחון יתר; לפני 20 שנה, טוענים המבקרים, הם פשוט היו נחשבים ילדים שובבים. ואמנם, פרופ' ג'ון פנקספ מאוניברסיטת וושינגטון מצא כי חולדות שסבלו מ־ADHD שיחקו באופן פיזי ואלים יותר מחולדות אחרות, ולאורך זמן רב יותר. כשאפשרו להן לשחק יותר – עוד שעה ביום, לעומת חולדות אחרות – ההפרעה לתפקוד שלהן בבגרותן הייתה מתונה בהרבה. במילים אחרות, הפרעת הקשב והריכוז יכולה להיות תוצר של מעט מדי שעות משחק פיזי, ממשי, אנרגטי.

הפחד ההורי נהיה מגיפה משתקת

ממשקים משחקיים כאלה בין השינויים באורח החיים לשינויי ההתנהגות והמוח עומדים במרכז עבודתו של בראון ושל המכון הלאומי למשחק, שבראשו הוא עומד. בראון הקים את המכון בקליפורניה ב־1999, כדי לרכז את הידע ותחומי המחקר השונים הנוגעים למשחק. במכון, שממומן על ידי קרנות פרטיות, מעורבים חוקרי משחקים מתחומי האקדמיה, העסקים והספורט, והוא עוסק הן בפעילות ציבורית להעלאת חשיבות המשחקים בציבור והן במחקר.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לאיזה שינוי במוח גורמת צורת המשחק העכשווית", מתמצת בראון את העניין, ומתפנה לומר את הדברים מפורשות: המשחקים שילדים ממציאים בעצמם חשובים במיוחד, הכוח של משחק פיזי כזה גדול יותר מזה של "תופסת", והכוח של משחק דמיון פרטי גדול מזה של משחקי לוח. וכל אלה טובים בהרבה ממשחקי מחשב.

"קונגלומרטים וארגוני מבוגרים השתלטו על המשחק. כל המשגיחים צנזרו את תבניות המשחק, ובמקביל הפיזיות שלו, התנועה, סורסה בידי משחקי מחשב. במקום לתת לילדים לארגן את המשחקים שלהם, מבוגרים התחילו לעשות את זה. החריגה הזו יוצרת גם נתק מהטבע, שבו התנהלו בעבר רוב המשחקים, והיקף הפעילות הגופנית של הילדים ירד באופן דרמטי. פרופ' ג'ו פרוסט טוען כי אנו ניצבים בפני משבר חברתי חסר תקדים עקב ירידת מעמד המשחק בעולם המערבי".

מהן ההשלכות של צורת המשחק העכשווית?

"אני לא יודע, ואני לא חושב שמישהו יודע. פרוסט חושב שמדובר באסון. ללא ספק נוצר כאן מוח מעט שונה. איך זה ישפיע עלינו בעתיד? קיימים כמה תרחישים, שרובם עוסקים בפגיעה ביכולת התנועתית, בהתמצאות במרחב ובשליטה בשפה תלת־ממדית של תקשורת חברתית. אבל ייתכן שיש גם צד חיובי, הנגזר מהיתרונות של תקשורת דרך המחשב וגירוי ויזואלי מפותח, שמגרה אזורים אחרים במוח. אני רק יודע שאבולוציונית, ההשפעה ההדדית בין המוח האנושי למשחק לא נועדה להתפתח בישיבה מול מסכי מחשב או טלוויזיה".

זה נשמע מטיפני, כמעט כמו הפחד מהטלוויזיה של שנות החמישים. זו הרוח של המכון הלאומי למשחק?

"לפעמים אנחנו נסחפים. התפקיד של המכון הוא ליידע: אנחנו עובדים עם הורים ומורים כדי לאפשר לילדים לחיות את חיי המשחק שלהם באופן פתוח וחופשי יותר, אולי נאמן יותר למקור אם תרצה, בצורה שתאפשר לתהליך הטבעי הזה להפרות את הילדים מבחינה חברתית, יצירתית ונוירולוגית".

מה עם הצדדים הפחות נעימים של משחק, ובהם השפלה, חבלה ופגיעות אחרות?

"אם למשחק מתלווים צדדים לא נעימים, הם לא בהכרח שליליים. לעתים פגיעה והשפלה מתלוות למשחק חברתי או משחק פיזי, אבל בדרך כלל היכולת להישאר חברים, לקבל ולתת מרכזית יותר, בסופו של דבר. מחקרים מראים שילדים שלא היה להם מספיק ניסיון במשחק הזה – שזה נאסר עליהם, או שהיו ילדים יחידים – גדלים במקרים רבים להיות קורבנות של בריונות, או בריונים בעצמם. פשוט לא הייתה להם הזדמנות ללמוד את הסימנים והשפה של אינטראקציה כזו. זה גם המקום שבו השגחת מבוגרים נדרשת, אבל זה מחול עדין של איזון – ההורה או המורה צריך לדעת מתי להתערב. נדרשת יכולת קריאה טובה של סימני משחק, לראות מתי המשחק נעלם או האם אחד הצדדים לא מצליח לקרוא את הסימנים כראוי. זה אחד הדברים שהמכון עושה – מזכיר למבוגרים את סימני המשחק בעולם שבו הם מתפרשים בדרך כלל באופן שונה".

זה קורה משום שמבוגרים משחקים אחרת מילדים?

"גם, וגם בגלל המטען התרבותי שאנחנו מטמיעים בילדים בדורות האחרונים. אני שיחקתי באופן חופשי, הילדים שלי שיחקו כך, אבל הילדים שלהם זה כבר סיפור אחר, אצלם הכל מאורגן. ההישגיות של הדור שלי חלחלה לילדים שלנו בגיל צעיר יותר, ולילדים שלהם בגיל צעיר עוד יותר, ועל חשבון זמן המשחק ואופיו. לכך נוסף גם הפחד מאלימות, הפחד שיקרו דברים לילדים. זו כבר מגיפה שפוגעת בצורה שבה ילדים יכולים לשחק. יותר משהעולם השתנה, אני חושב שתפיסת העולם השתנתה".

איך העבודה שלך השפיעה על חייך הפרטיים?

"באופן רדיקלי. אלא הייתי אני לפני שהתחלתי להתעסק במשחק ולגלות את עצמי מחדש. למרות הידע שהיה לי בנושא כפסיכיאטר, העבודה שלי לא אפשרה לי למצוא את הזמן לשחק. היום אני משחק בכל מה שיש לי הזדמנות לשחק בו. כששייקספיר כתב שהחיים הם מחזה, אני חושב שהוא התכוון לומר שהחיים הם משחק. אני משתדל לחיות את זה מדי יום".

ואיך אתה יורד מבית העץ הזה שלך?

"משתלשל בחבל כמובן"